הלכות על מוצרים שנמצאים על האתר 

נפסק ע"י הרה"ג ר' אברהם ישעיה וואזנער שליט"א מו"צ בשיכון סקווירא יע"א

שאלה: קערה של פסח, המורכב מכמה מינים שונים א] העיקר הוא מעץ [הפטור מטבילה], ב] ומצופה מבחוץ במתכות כמו כסף, ג] והמדף (שעלוו'ס) הם מזכיכות [החייב בטבילה מדרבנן], האם סגי לטבול המדף של זכיכות לחוד?

תשובה: יטבלנו כולו ביחד, ויש לדעת דהעץ אינו מתקלקל ממים, ואם עכ"ז לבו נקפו סגי לטבלו פעם אחת גרידא ואין צריך לטבלו ג"פ. בפרט באלו המצופים במתכות מבחוץ שדעת הרמ"א (סעיף א) שצריך טבילה, כדלהלן.

אבל מי שפרקו וטבל רק הזכיכות יצא בדיעבד, בתנאי שאינו מניח המצה התחתונה והזרוע והביצה ומרור על חמתכות ככסף בעצמו רק ע"י כלי הפסיק.

ומי שמניח הזרוע או המרור וכדו' על הקערה עצמו אז צריך לטבול כולו כיון שמצופה במתכות ככסף, ומשתמש בו. [ובאופן זה אם טבל הקערה לחוד והזכיכות לחוד ג"כ יצא].

שאלה: האם יש סברא לפטור כולו מטבילה כיון דכל הקערה אינו מתקן המאכל כלל, אלא הוי כמדף של מקרר ?

תשובה: הגם דבמקרר מבואר בשו"ת מנחת יצחק (חלק ט סימן פג) שהם פטורים מטבילה הגם שמניחים עליהם הרבה פעמים אוכלים, מ"מ אין אלו נקראין כלי סעודה כמ"ש בערוך השלחן (יו"ד סי' ק"כ סעי' ל"ה ול"ט).

סברא זו אינו מועיל כלל לענין קערה, דבכלל יש מחלוקת הפוסקים לענין חביות וכדומה שאינו מתקן המאכל אלא עשוי לקיום, דהחכ"א (מובא בדרכ"ת סק"ו מחייב, ובהגהות רעק"א סעיף א מחלק דדוקא מתכות יטבול, אבל מזכיכות פטור, אכן היד אפרים מביא משו"ת בית יהודה דפטור, ולכן כתב שם בד"ת ובמנח"י בלקוטי תשובות (סימן קכא אות ו) שיטבלנו בלא ברכה.

אבל קערה חמור הרבה יותר כמבואר במנחת שלמה (ח"ב סימן סו אות ז')
 וכן מבואר באגרות משה (יו"ד ח"ג סימן כד) דאם מביאים כלי זה על השלחן אז צריך טבילה בברכה. וכן נקט בשו"ת חיי הלוי (ח"ד סימן נו אות ט).

ואינו דומה ל'סל קניה' שאפילו אם נעשה ממין החייב בטבילה, אם לא נעשה לאחסן שם המאכלים רק להביאם מהחנות אי"צ טבילה כלל,  כמבואר בספר טבילת כלים (פי"א אות צט בשם הגרשז"א זצ"ל)

דכאן כשמו כן הוא הוי קערה שמונח שם המאכלים מוכן לאכול, וכן כתב בפשיטות בספר ויגד משה (על חג הפסח סימן ב) מובא בטבילת כלים (פי"א סעיף קצב), שו"ת רבבות אפרים (ח"ב סימן קעב אות ח), שו"ת מנחת חן (ח"א סימן לד אות ג).

שאלה: האם יש סברא דרק המדף משמש האוכלין, אבל לא דפנות הקערה?

תשובה: אף הדפנות משמשים המאכלים ונוגעים בו, כי המציאות הוא שמטלטלין הקערה קצת הרבה פעמים לכאן או לכאן כשרוצה להגביה הכוס, או לחלק להסובין, ואם לא הי' הדפנות שם הי' צריך לדקדק יותר, ובוודאי נוגע המצות גם להדפנות ומחזיקין אותו. 

שאלה: האם מהני לפרק המדף מזכיכות ולטבלו, ושוב לחברו עם כל הקערה?

תשובה: ברמ"א (יו"ד סימן קכ ס"ז) כתוב רחיים של פלפלין, שבתוך העץ יש ברזל קבוע שטוחנין בו, צריך טבילה, הרי דהגם דרוב הכלי הוא מעץ שהוא מין הפטור מטבילה, מ"מ כיון שתשמישו של הכלי הוא מברזל צריך לטבול כולו, אבל עדיין יש מקום לדון דאולי זה דווקא ברחיים ש'קבוע' בו הברזל, משא"כ אם לא היה קבוע והי' יכול ליטלו משם ולהחזירו, אולי מזה לא מיירי הרמ"א.

ויותר מזה כתב בדרכ"ת (סקנ"ז) וז"ל וכתב בספר קהל יאודה, מסתברא [בכוס של כסף שמחובר בכלי עץ] דגם העץ שבו צריך לטבול, דגם העץ חשוב כמו הכסף כיון שהוא בטל לגבי הכסף, ומיהו בכלי אשר לולא העץ לא היה הכלי מתוקן כלל, והעץ הוא מעמידו , לא ברירא לו דאפשר דא"צ להטביל רק הכסף ולא העץ דהא ודאי כיון שהוא מעמיד לא בטיל לגבי הכסף, עכ"ל. ומובא בשו"ת באר משה (ח"ז קונטרס עלעקטריק סימן נז). ובספר כשרות הכלים (סימן  קכ סקמ"ז להרה"ג ר' יששכר חזן שליט"א) דכל מש"כ ברחיים של עץ הוא רק כיון שא"א לפרקו, אבל כשאפשר לפרקו אין העץ מחיוב בטבילה, אם פרקו בשעת הטבילה.

וכעי"ז יש פוסקים שנטו לומר כן לגבי ידות הכלים דבשו"ע (סעיף יב) כתב חד וחלק ד'ידי הכלי צריך טבילה' הגם שאינה מגעת להאוכל, דכיון דמחוברת להכלי וצריכה לו נקרא כלי אחד, [חוץ באופן שהבית יד הוא ארוכה ועתיד לקצצה],

ואם לא טבל היד נקט החת"ס (בחי' יו"ד סימן קכ  ס"ק י"ג) דנהי דצריך להטביל לכתחלה גם ידות כלים מ"מ דיעבד לא מעכב, דכלל מונח אצל הח"ס דכל שצריך הגעלה בחמין צריך טבילה בצונן, שאם לא צריך הגעלה א"כ לא מוזכר בפרשת מדין לענין הגעלה ולא קאי עלה דין תעבירו במים או אך במי נדה, וכיון דלהרבה פוסקים בסי' קכ"א לא אמרינן חם מקצתו חם כולו לענין שיוליך הבליעה גם ביד הכלי א"כ לא צריך גם בטבילה מן הדין יע"ש בח"ס, א"כ נתוסף עוד קולא בטבילת ידות הכלים כנ"ל.

אבל האחרונים נתקשו על דבריו עיין בשו"ת שבט הלוי חלק ד סימן צא וז"ל איברא גוף סברת הח"ס ומה דמקיל מה"ט דאם טבל כלי בלי היד דיטבול עו"פ בלי ברכה מספק דידות פטורות לגמרי צע"ג לדינא דסתימת כל הפוסקים באמת לא משמע כן, והוכחת מרן מפשטא דקרא לולא דבריו לא מוכרחת כ"כ ועיין, עכ"ל ובחיי הלוי (ח"ד סימן נט) מביא דאפילו בדיעבד צריך לחזור ולטבלו.

אבל באופן שא"א לטבול כל היד, כתב הרב ר' יחזקאל שרגא ווייס שליט"א (בקונטרס מפתח לטבילת כלים עמוד 62) דאם יש לו מרדה של ברזל לצורך מצות, וצריך לטבלו בברכה, אזי אם א"א לטבול כל יד המרדה מחמת גדלו, יפרוק הברזל מהעץ ויטבול רק הברזל ויחזור ויחברנו, אבל אם טבלו כך במקצת כמו שהוא לא עלתה לו טבילה.

אבל כשטבלו כשהיד הוא מפורק כתב בספר טבילת כלים (פ"י ס"ה) דכיון דעכ"פ מצד עצמו א"צ טבילה, וע"כ אם הטביל הכלי כשעדיין לא הי' לה יד, ואח"כ חיבר היד להכלי אפילו ע"י עכו"ם, א"צ להטבילו שנית, ומובא להלכה בחיי הלוי (ח"ד סימן נט אות א).

ועיין מש"כ הרב הגאון ר' יעקב דוד אולעך שליט"א רו"כ נדבורנא ומו"צ בבית ההוראה שערי הוראה (בקובץ "שערי הוראה" חלק יד עמוד קמו)  דידות הכלים המשמשים את הכלים חייבים בטבילה גם אם הם מחומר שא"צ טבילה עיין בדרכי תשובה ס"ק צ"ו דסכין שהלהב ממתכת והקתא מעץ עליו לטבול כולו והטעם שהיד הוא חלק מן הכלי ואין לטבול כלי לחצאין אמנם נראה אם הסכין נשלף ומתפרק מן המכשיר דיו לטבול את הסכין בלי חלק העליון דהיות שאין משמש אלא כיד אינו כחלק מן הכלי אלא כל עוד שמחובר בו וכשמפרק את היד מן הכלי וטובל הכלי לבד לא נחשב כטובל כלי לחצאין.

שאלה: האם מה שהדפנות מבחוץ הם מצופה במתכות כעין כסף מחייב כל הקערה בטבילה?

תשובה: לדעת המחבר (סימן קכ סעיף א) פטור וכן נקטו הפוסקים לעיקר הדין (עי' פר"ח ובאר היטב [משמעות החכמ"א (אבל בחלקת בנימין מעורר כי נשמט משם כמה תיבות ואולי כוונתו רק בדעת המחבר)], שו"ת פנים מאירות (ח"ב סימן צז) וערוה"ש סעיף כז, ודעת תורה ס"א, ובספר טבילת כלים (פרק יא הע' מ) מפתח להל' טבילת כלים (עמוד 5), אכן בפשטות הרמ"א מחמיר בזה לטבלו בלי ברכה וכן דעת הט"ז (סק"ג) ש"ך (סק"ד) דרכי תשובה (סקכ"ז), וכ"כ במבית לוי (יו"ד עמוד קמא) וז"ל המצופים בחוץ בלבד לדעת המחבר בשו"ע פטורים ולדעת הרמ"א טובלם בלא ברכה.

שאלה: כשרוצה לעשות הפסק בין המרור להקערה, האם צריך להניחו לתוך כלי דווקא, או סגי סתם בהפסק טישו וכדו'?

תשובה: הגרשז"א זצ"ל בשו"ת מנחת שלמה ח"ב סימן סו אות ה כלי שמשתמשים בו בהפסק מפה או נייר נראה דכלי שדרך תשמישו הוא ע"י שקית שיש בו כמו כד שמחזיקים בו חלב בשקית של ניילון או אפי' שקיות של נייר אם רגילים להוציא ולהכניס ע"י השקית נראה דחשיב הפסק אם כך הוא עיקר תשמישו, אבל אם הדרך להשתמש רק ע"י פריסת מפה וכ"ש נייר וניילון עדיין מחיוב בטבילה, וכ"נ בספר טבילת כלים (פרק א') ובשו"ת חיי הלוי (ח"ד סימן נו אות יב).

שאלה: ישראל המזמין כלים מבית חרושת עכו"ם האם יש צד בעולם לפטרו מטבילה?

תשובה: פשוט דמי שמזמין כלי עדיין לא קנה הכלים בשום קנין, ואפילו באופן שהישראל נתן בעצמו כל המתכות להגוי שיעשה ממנה כלי, פסק הרמ"א (יו"ד קכ סעיף יב) שצריך לטבלו בלי ברכה, אבל בנידן דידן פשוט דאם הבית חרושת שייך לגוי והפועלים הם גוים ואין להם שוטפים ישראלים צריך טבילה בברכה

 שאלה: האם יש לטבול כוס של אליהו, והאם יברך ע"ז?

תשובה: הגם שבדרך כלל אין משתמשים עם הכוס החשוב הזה לעצמו כיון שמיחוד ונקרא על שמו של אליהו הנביא זכור לטוב, מ"מ יטבלנו בלא ברכה, כיון שהוא ממלא ביין שראוי לשתותו לא גרע מכלי העשוי לקיום שנקטו כן הפוסקים, וכן פסק הגר"ש וואזנער זצ"ל והגריש"א זצ"ל, כן כתב הג"ר מרדכי גרוס שליט"א בקובץ תל תלפיות בשמם.

וסברא נוספת יש שיתכן שלבסוף ישתמשו בכוס זה לשתיה, לכשימצא כוס יפה יותר, והרי כוס זה הוא כוס שראוי לשתיה. לכן יטבילו.

שאלה: האם צריך לטבול הטס שתחת כוסו לקידוש?

תשובה: דעת הגאון בעל שבט הלוי דצלחת העשויה כתחתיות לגביע קידוש ואין מניחים בה דברי מאכל אינה צריכה טבילה, (מבית לוי ליו"ד עמוד קמה), וכן נקט בספר טבילת כלים (פרק יא סעיף קפו), ונראה שלמדו דאף על פי שהיין שנשפך מחזירו לכוסו, מ"מ אינו עשוי לקיום אלא להצילו לשעה מעוטת, ולא עדיף מ'סל קניה' דלעיל.

אחדשה"ט.

במה ששאלתם כשקונה זכוכית מגוי שאינו מיוחד לאוכלים והישראל מתקנו לכלי אכילה

הנה מפורש ברמ"א יורה דעה סימן קכ ס"י דפטור מטבילה, וז"ל: אִם [הישראל] עֲשָׂאוֹ [הכלי] לְעַצְמוֹ (ולא לגוי), רַק שֶׁקָּנָה הַמַּתָּכוֹת מִן הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים, אוֹ שֶׁנָּתַן מִקְּצָת מַתָּכוֹת מִשֶּׁלוֹ, אֵין צָרִיךְ טְבִילָה.

ובמה ששאל מעלת כבודו, האם מותר ליתן מאכלים תוך כלי המתקיים [ואינו חד-פעמי], פעם אחת קודם טבילה.

1. הנה הסכמת כל הפוסקים דיש חיוב טבילה כבר תיכף קודם ההשתמשות הראשון. וכמפורש ברמ"א (יורה דעה סימן קכ סעיף ח): אסור להשתמש בו לצרכי סעודה, אפילו דרך עראי, בלא טבילה, עכ"ל.

חנות הממלא כלי עם דברי מאכל

1. אכן כשנוגע חנות הממלא כלי עם דברי מאכל נקטו רוב האחרונים דעדיין נקרא כלי סחורה, ואי"צ לטבלו. _{ומבואר באריכות בד"ת (יוד סי' קכ סק"ע) שמביא משו"ת שבט סופר (יו"ד סי' ס"ז) שג"כ סובר כן, ועי' עוד בדרכי תשובה (ס"ק ה') שמביא סברא זו בשם הספר דברי יוסף (חלק ג' סי' תתל"ה) וכן כתב בשו"ת חלקת יעקב (ח"ב סי' נ"ז) לדבר פשוט ואה"נ דשו"ת לבושי מרדכי (יו"ד סי' פ"ג) חולק על זה,} אמנם למעשה מנהג העולם הוא להקל בזה שלא שמענו מעולם שהסוחר [כמו 'קדם' וכל סוחרי מוצרים בקופסות שמורים, וכדו,] יטבול כל הכלים קודם שממלאים אותם עם אוכלים.
2. ועיין בקובץ זרע יעקב (גליון כג) שמאריך בזה הג"ר אברהם שפיצער שליט"א דומ"ץ דקה"ק בלעיקוואד, די"ל שגם הלבושי מרדכי מודה דבזמנינו זה נחשב לכלי סחורה דאע"פ שהוא משתמש בהכלים ג"כ שנותן לתוכם מאכלים ומשקאות אבל כיון שסוף כל סוף הוא מוכר גם הכלים נחשבים הכלים לכלי סחורה. ואינו דומה לזמן הלבושי מרדכי שהקונה היו חייב להחזיר הכלי להמוכר.
3. אכן לפי זה יש לעיין דלכאורה נמצא דברגע שאדם קונה כלים אלו כשהם ממולאים במיני מאכלים ומשקאות נעשו כלי אכילה, וא"כ יש עליו חיוב לרוקן הכלים כדי שלא יהיה משתמש בכלי שלא הוטבל.
4. וראה בספר אורחות רבינו (ח"ג דף פ"ד) מביא שמרן החזו"א הורה שמיד לאחר שפתחו את קופסאת השימורים מחו"ל יש לרוקן את כל התכולה לכלי אחר כדי שלא להשתמש בכלי שלא נטבל, אבל לא חייב לפתוח מיד שקונה אותם ולרוקנם לכלי אחר, ונתן החזו"א עצה שלא יצטרך לרוקן מיד את הקופסא כשפותחה שיפקיר את הקופסא עכ"ל.
5. אמנם למעשה מנהג העולם אינו כן וצריכין להבין על מה סמכו העולם להקל ומצינו היתר בזה בשו"ת מהרי"ל דיסקין (בקו"א סי' ה' אות קל"ו) וז"ל דע דבקונה כלי עם משקה א"צ לשפוך המשקה ולהטבילו דשב ועל תעשה הוי, ולא נקרא שמוש ע"כ.
6. וכוונתו דכיון שהמאכל כבר מונח בהכלי והישראל רק משאירו בתוכה אין זה נחשב להשתמשות ומה שישראל מוציאו מעט מעט מהכלי בוודאי לא נחשב להשתמשות דאדרבה הוא מוציאן מהכלי.
7. אלא שלפי היתר זה לכאורה אם הוציא יותר ממה שצריך יש לאסור להחזיר העודף לתוך הכלי דזה כבר נחשב השתמשות בקום ועשה.
8. אמנם בספר שמירת שבת כהלכתה פרק ט' הערה מ"א מביא בשם הגרש"ז אויערבך זצ"ל שמסתבר דגם כשמחזיר את העודף לא נחשב עדיין כשימוש להצריך טבילה אלא רק כהמשך המצב הקודם. [כ"ז מדברי הג"ר אברהם שפיצער שליט"א].

טבילת כלים ע"י המוכר

1. ועכשיו יש לראות מה הדין כשאחד מזמין כלי בחנות האם יכול המוכר לטבול כליו, ואאתיק לכם מה שכתב הדומ"ץ שליט"א מפק"ק שיכון סקווירא (בלקראת שבת קרח תשעה לפ"ק) [עם הוספות בחצי רבועים]
2. כל כלי שמשתמשין בהן לאכילה בין לבשל בה בין לאכול בה חייב בטבילה.
3. וכלים שמניחים בתוכם אוכל להחזיק לזמן חייב בטבילה, אבל בלא ברכה כיון שאין משתמשין בהן על השלחן.
4. מי שיש לו חנות למכירת כלים, והטבילם, לא מועיל והקונה צריך לחזור ולהטבילם.
5. אמנם אם הקונה כבר שילם בעד הכלים שבחר, אע"פ שלא עשה משיכה או הגבהה, יכול המוכר להטבילו.
6. [והטעם דביד המוכר נקרא כלי סחורה, ומבואר בשו"ע _{יו"ד סימן קכ ס"ח ובט"ז שם סק"י דאינו בר טבילה,} אבל ביד הלוקח נקרא כלי סעודה, נמצא דמי שמוכר 'האלסעיל' א"א לטבול אפילו אם הקונה ממנו כבר שילם ועשה משיכה].
7. אבל אם עשה משיכה לבד ולא שילם כלום נסתפקו הפוסקים, ולכן נכון לשלם עכ"פ מעט מעות אם המוכר מסכים להמתין על שאר המעות. ובדיעבד אם טבל בלא נתינת מעות רק במשיכה מהני.
8. ויש עצה לעשות חליפין, או אם אין הקונה שם יזכהו המוכר ע"י אחר, ע"י שהאחר ימשוך או יגביה הכלי בעד הלוקח, אבל הגבהת המוכר לא מהני.
9. מי שקונה כלי כדי ליתן במתנה, יש להמקבל המתנה לטבלו, ואם טבלו המשלח, יחזור ויטבלנו בלא ברכה [כיון דיש פוסקים _{תשוהנ"ג (ח"א סימן תסז), שו"ת משיב בהלכה (ח"א סימן כט באריכות), קובץ הלכות (לפורים ע' קכא) ועוד,} שסברו דכבר נחשב ביד המשלח ככלי אכילה].

לזכותו ע"י בנו או בתו הסמוכים על שלחנו

1. ומה ששאל אם יכולין לזכותו ע"י בנו או בתו הסמוכים על שלחנו, זהו מחלוקת בשלחן ערוך (אורח חיים שסו סעיף י) דיש דעה שם המתיר כיון שהם גדולים, א"כ יש להם יד לזכות לעצמן, אבל דעת האוסרים הוא משום דכיון דנפסק בשו"ע (חו"מ סימן ער) שכל מציאתן שייך לאביהם, א"כ נמצא דהוי כאין להם יד לזכות, והמחבר מסיק דלכתחלה טוב לחוש לשיטה זו היכא דאפשר.

אם יש בזה לפני עור

1. ומה ששאל אם יש שאלה של לפני עור, כשחנות מוכר דבר, שבוודאי שהקונה ישתמש בו שלא כהלכה,

הנה יש פוסקים הסוברים דיש לפני עוור אפילו במוכר, _{נימוקי או"ח סי' קסט בשם זקינו בשו"ת שם שלמה, וכן משמע בשו"ת מהרי"א (יהודה יעלה, יו"ד סי' קמז), וטוטעו"ד (מ"ג ח"ב סימן לב) בענין מכירת קטניות לרבים, וכתבו דבשנני צירופים יש להתיר א) שאינו מוחזק בוודאי בתולעים, ב) שיתכן שהקונה יבדוק הקטניות, מזה מדייק בספר בדיקת המזון כהלכתה (ח"א פ"י הע' 2) דאם ברור שלא יבדקו אז אסור, וכן שמע מהגריש"א זצ"ל ומהגר"ש וואזנער זצ"ל שיש להמנע מלמכרם, [וע"ע בשבט הלוי (ח"ב סי סב)], ומציין עוד לספר ארחות רבינו (ח"ג עמוד עו) שהחזו"א הורה ליהודי שהיה בבעלותו חנות למכור דגים שיש בו תולעים במושים שאינו חרדי, והחזו"א הורה לו שיסגור כל החנות.}

_{והנה בס' מעשה איש עמ' רל"ד מביא שהחזו"א זצ"ל נשאל האם מותר לפתוח קיוסק כשיודעים שיבואו לשם אלו האוכלים ושותים בלי ברכה, והשיב שאם יציבו שם שלט גדול ועליו ברכת שהכל נהיה בדברו אין לימנע מלמכור להם, ולפי"ז כתב לעיין אם יתיר גם בנדי"ד כשמוכר קטניות מתולעים, או שמא כאן חמור יותר כיון דיש בזה א"ת ומטמטם הלב, ולכן לא נתן החזו"א כאן עצה זו. וע"ע במנחת שלמה סימן לה אות ב) שנשאר בצ"ע אם מותר למכור לחשוד כלי בלא טבילה.}

1. אבל הרבה פוסקים נקטו דעיקר האיסור שמבואר בשו"ע מדובר בנותן במתנה, כגון מאכל למי שיודע שלא יברך ח"ו, אבל כשמשלמים עבור אכילתם או כליהם, וברשותו דלוקח קאי, ממילא ליכא משום מסייע לעוברי עבירה, ומחששא דלפני עור אם יש להם לקנות או להתארח במקום אחר שוב לא הוי בתרי עברא דנהרא וליכא איסור מדינא. _{עיין בכף החיים ס"ק טוב שמציין לשו"ת בית יצחק או"ח סי' כ"ט, שו"ת מהר"י אסאד סי' ו', שו"ת מהרש"ם ח"ו סי' י"א, שו"ת תורת חסד או"ח סי' ה', ובשו"ת אמרי יושר (ח"ב סי' קטו) מתיר אם יש חנוית אחרים שמוכרים אותו, ועיין עוד בשו"ת בית ישראל עדלין סימן כט, דאוכל משלו ואין אני מכשילו, בפרט כשיכול לקנות ממק"א דהוי מסייע ולא לפני עור באיסור דרבנן.}
2. _{ומביא הבית ישראל ראי' שהביא סמך לדין זה מהתורה, דהיאך היה רשאי יעקב לתת לעשו אחיו לחם ועדשים, הרי מן הסתם לא היה עשו נוטל ידיו לפני אכילת הלחם, וגם לא היה מברך עליו לא ברכה ראשונה ולא אחרונה [וכן מפורש בפסוק: 'ויאכל' בלי נטילה ובלי ברכה, 'וישת' בלי ברכה, 'ויקם וילך' בלי ברכת המזון], ומאחר שקיימו האבות את כל התורה עוד לפני שניתנה ואפילו עירובין תבשילין שהוא מדרבנן, אם כן כיצד עבר יעקב על איסור לפני עור, והכשיל את אחיו עשו.      אולם יש לומר, דכיון שבתחילה מכר לו יעקב את הלחם והעדשים עבור הבכורה, הרי הם נעשו של עשו, ובאופן כזה אין איסור לפני עור, כפי שכתב הרב תורת חסד הנזכר לעיל. וכן העלה שם לדינא, שמותר למכור אוכל למי שאינו מברך.}
3. לכן לענין מעשה כייון דזה מחלוקת גדולה, א"א לומר בהחלט דאסור למכור באופן שיכול לקנותו במק"א, אבל בוודאי הנזהר בזה הם בגדר כעין מזכי את הרבים.
4. כמבואר בשו"ע (או"ח סימן שז סט"ז) לענין ספרים חצונים, דמי שחיברן ומי שהעתיקן, וא"צ לומר המדפיסן, מחטיאים את הרבים, ע"כ, וכתב ע"ז במשנה ברורה (שם ס"ק סא) דוכן מוכרי ספרים הסוחרים בענינים כאלו וממציאין אותם לקונים לקרות בהם הם בכלל זה, _{ומציין לספר מחנה חיים בתשובה א' שהאריך בענין זה מאד ואחז"ל גדול המחטיא לאדם יותר מן ההורגו שההורגו הוא רק בעוה"ז והמחטיאו הוא גם בעוה"ב, עכ"ל.}

 

1. ועוד סניף להתיר יש, דהרבה פוסקים הסוברים שאיסור לפני עור הוא דווקא כשיודע בבירור שיעבור על האיסור, אבל כשיש איזה ספק אין לפני עור, דלא דמי למכשול לפני עור הכתוב בתורה ששם מיירי מודאי, _{וכמבואר בריטב"א ע"ז טו: ובתרוה"ד סי' צ"ט, (עי' תשובות חת"ס יו"ד סי' י"ט שהאריך להוכיח ד"ז).}
2. והגם דיש חולקים ע"ז כמבואר בשדי חמד _{(מערכת ו כלל כו אות י)} מ"מ בנידן דידן יש ספק ספיקא להיתר שמא יטבלנו, ואת"ל שלא יטבלנו הרי הרבה פוסקים נקטו דבמוכר ליכא איסור לפני עור.

חיוב להודיע לקונה שיש לו חסרון ידיעה

1. אכן כל זה איירי במי שיודע מה אסור ומה מותר, ובוחר לעצמו מה לעשות, אבל באופן שיש אנשים חרדים תמומים ורוצים לעשות רצון ה', אלא שהם נכנסים לחנות לקנות, ואינם יודעים שיש חשש, או חיוב בדיקה, אזי כו"ע מודי דיש חיוב להודיעם מה שהם צריכים לעשות, דכתיב תוכיח את עמיתך, וכל ישראל ערבים זה לזה.
2. ודברים כדרבונים כתב בזה המשנ"ב (סימן תרנה בשה"צ סק"ה) וז"ל אנו מצווין מטעם ערבות לראות שגם חברו בן ישראל יעשה מצות התורה, ואם יחסר לו הרי הוא כאילו חסר לי, ומטעם זה אנו יכולין להוציא אחד לחברו בקידוש וכדומה, _{ואפילו כשחטא חברו מתחלה ולא קנה הד' מינים מערב יום טוב, מכל מקום בדיעבד שלא קנה הלא הוא מחוייב בעצמו לשלוח סביביו על ידי עכו"ם להשיגו, וממילא כשם שהוא מחוייב להשיגו, כן אני מחוייב להמציא לו [ואך שהוא ישלם עבור השליח], עכ"ל.}

לפני עור כשמחזיר חפץ אסור למוכר

1. ויש להוסיף עוד גרגיר אחד מה הדין כשאחד קנה חפץ האסור כגון מנורה של ז' קנים, וכשנודע לו שזה אסור, רוצה להחזירו להחנות, דהוי מקח טעות, בזה נקטו הפוסקים _{טוב טעם ודעת (מ"ג סימן קסא) ומובא בד"ת (סימן פד סקע"ב) וכ"כ להלכה בחשוקי חמד (ע"ז מג.) בשם שו"ת חיים שאל (ח"א סימן עד אות לה), וכן מדייק מרמב"ם (פ"ה ממעשר ה"א),} דאפילו כשיש חשש שהמוכר ימכרנו אח"כ לישראל אחר, מ"מ בודאי אין עליו אשמה של לפני עור, שהרי כיון דהוי מקח טעות, הוי כמו חזקה דמעיקרא, ואין לו שום שייכות עם חפץ זו.

והשי"ת יאיר עינינו במאור תורתו.

הכותב וחותם בברכות לרוב, ידידכם אברהם ישעי' סג"ל וואזנער